גזר דין בתיק ת"פ 20317-07-11

1.         הנאשם לפניי הורשע על-פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן מיום 20.11.1 (להלן: "כתב האישום"), בעבירות של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, לפי סעיפים 333 ו-335(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); החזקת סכין לפי סעיף 186(א) לחוק; וסחיטה באיומים, לפי סעיף 428 לחוק.

2.         על-פי המפורט בכתב האישום, ביום 24.6.11 ביקרו הנאשם וחברתו אלסיה, בדירתה של מריה, חברתה של אלסיה, שם בקשו את מאהר, ידיד של מריה. הביקור, שכלל שתיית אלכוהול, הסתיים בטונים צורמים ובויכוח בין הנאשם ואלסיה לבין מאהר, והכול על רקע סירובו של מאהר לשתות וודקה. לאחר שהשלושה עזבו את הדירה, איש איש לדרכו, שב הנאשם אל דירתה של מריה כשהוא מחזיק בשני סכינים ודרש לדעת היכן מאהר נמצא. הנאשם עזב את הדירה לבקשתה של מריה. מאוחר יותר פגש הנאשם את מאהר וחברו אחמד ברחוב הסמוך לדירתה של מריה. במהלך עימות דקר הנאשם את אחמד וגרם לו לפגיעות חמורות.

לאחר אירוע הדקירה נכנס הנאשם אל דירתה של מריה כשהוא מצויד בסכין, ושם דרש ממריה, באיומי סכין, להתקשר לידידה מאהר. הנאשם אמר למריה שידקור אותה אם לא תעשה כן. בסופו של דבר מאהר התקשר אל מריה בעוד הנאשם מאיים עליה, ובשלב זה הנאשם עזב את הדירה.

טיעוני הצדדים

3.         המאשימה הצביעה על החומרה הכרוכה בעצם השימוש בסכין במסגרת סכסוך, וטענה כי יש לנקוט יד קשה כלפי המשתמשים בסכין ובכלל זה הנאשם, מתוך מטרה להגן על המתלוננים. נסיבה מחמירה נוספת, לדבריה, היא בכך שהנאשם לא הסתפק בדקירה הראשונה ושב לחפש את מאהר לאחר מכן, תוך נקיטת איום להשתמש בסכין גם כלפי מריה, ובעובדה שמקום הדקירה הוא בבית השחי. המתלונן העיד בבית המשפט וסיפר על השפעת האירוע על חייו, על כך שנותרה פגיעה בגיד היד ושאינו מסוגל לקמץ את כף ידו השמאלית. בשל הפגיעה בו, כך סיפר, איבד את עבודתו כקושר משטחים במפעל "פרי גלילי", והוא אינו מצליח למצוא עבודה בשל מגבלתו.

לדברי המאשימה התנהגותו של הנאשם מצביעה על היותו אדם אלים, חסר מעצורים ומסוכן לציבור, ולראיה הפנתה גם לעברו הפלילי המכביד.

המאשימה סבורה כי יש להעלות את רף הענישה בעבירה של גרימת חבלה חמורה תוך שימוש בסכין, כשלדבריה "קשה לקבל מצב שבעבירה שעונשה המרבי הוא 14 שנות מאסר, קשה למצוא אנשים שמתקרבים לחצי מעונש המקסימום".

המאשימה מבקשת להטיל על הנאשם עונש של מאסר בפועל לתקופה ממושכת, מאסר על תנאי מרתיע וכן לחייב את הנאשם בפיצוי המתלונן.

4.         הסנגור ביקש להגיש לבית המשפט חומרים מתוך תיק החקירה, מהם ניתן ללמוד, לכאורה, על התגרות בנאשם שקדמה לאירוע. הסנגור הפנה לכך שהנאשם הודה בעובדות כתב האישום וציין כי רמת הענישה בעבירות בהן הורשע הנאשם נעה בין עבודות שירות לעונש של 18 חודשי מאסר בלבד.

עוד הצביע הסנגור על מסכת חייו העגומה של הנאשם, על כך שאיש אינו עומד לצידו ברגעיו הקשים, ושיקשה עליו לשאת מאסר ארוך לנוכח מצבו האישי הקשה, וכשבת זוגו ובנו נמנעים מלבקרו בשל מצבם הכלכלי הקשה.

במסגרת הטיעונים לעונש העיד מר יוסי בנימין, מעסיקו של הנאשם, על אופיו. העד סיפר על חריצותו של הנאשם ועל כך שעובד עימו כשש שנים.

דיון

5.         אין חולק כי הנאשם גדל בתנאים לא פשוטים וחווה חוויות טראגיות שיש בהן להשליך על מצבו גם היום. אולם, יהיו חייו קשים ככל שיהיו, אין בנסיבותיהם להצדיק מעשים כה נפשעים כמתואר בכתב האישום, וזאת במיוחד לנוכח גילו של הנאשם, יליד 1978, ועברו הפלילי, כמפורט בטיעוני המאשימה. הנאשם עברת כברת דרך מאז היה נער, וניתן היה לצפות כי בחלוף השנים יתגבר על קשייו וינסה להשתקם.

הנאשם לא עשה כן עד כה, ואף לא טען בפני בית המשפט על רצון להשתקם או על ניסיונותיו לחזור אל התלם. במצב שכזה לא ניתן לצפות מבית המשפט להתחשב בקורות ילדותו ונערותו, כנסיבה להקלה בעונשו.

6.         באשר לעובדות כתב האישום, מדובר במעשים חמורים ביותר המגלים דפוס התנהגות עברייני וחסר רסן. מעשיו של הנאשם יכולים היו להוביל לתוצאה חמורה יותר ולאבדן חיים. הנאשם היה נחוש לפגוע במאהר, ולאחר שהמעורבים עזבו את מקום האירוע הוא לא השכיל לנצל את ההזדמנות כדי להתרחק מן הסכסוך, אלא יזם בעצמו הסלמה כשהחליט להצטייד בסכין ולפגוע במאהר. הנאשם לא הסתפק בדקירה והמשיך בהשלטת טרור ובהפניית איומים כלפי מריה, במטרה שזו תתקשר למאהר.

            נסיבות אלה אינן מלמדות על אדם שנקלע לקטטה או שתקף את חברו בלהט הויכוח, אלא על תכנון ועל כוונה אמיתית ומחושבת לפגוע במאהר פגיעה חמורה.

7.         בכל הקשור לנסיבות ביצוע העבירה ולראיות אליהן הפנה הסנגור, אעיר בקצרה כי אין בידי להתייחס לטיעונים אלה אשר לא עמדו לבחינה בחקירה נגדית ואינם מהווים חלק מעובדות כתב האישום, בהן הודה הנאשם. המאשימה התנגדה להצגת הדברים, ולפיכך אין זה ראוי להתייחס אליהם במסגרת גזר-הדין, וכפי שהתבטא בנושא הזה בית-המשפט העליון בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל, 7.6.05 (לא פורסם):

"לעניין זה ביקשנו להעיר כי מינהג חדש בא למדינה, שנאשמים מודים בכתב-אישום המוגש נגדם - בין לפני תיקונו של כתב-האישום בין לאחר תיקון בו - ובטיעון לגזר-הדין מבקשים הם להסתמך על ראיות שלא הובאו כלל לבית-המשפט בעת הכרעת-הדין ואשר עניינן באירוע העבירה. מינהג זה ראוי לשרשו מהליכי בית-משפט. הודאה בעובדות המתוארות בכתב-אישום פירושה הוא שאותן עובדות הן המהוות תשתית לגזר-הדין שייגזר על הנאשם. אם מבקש נאשם להוסיף ולהסתמך, בטיעון לגזר-הדין, על עובדות נוספות מן האירוע שלעניין, שומה עליו להסכים על-כך מראש עם התביעה, ואפשר תבקש התביעה להוסיף ראיות מוסכמות נוספות משלה. ואולם באין הסכם על הבאתן של עובדות מתוך תיק המשטרה, אין זה נכון וראוי להסתמך על עובדות הנסבות על האירוע נושא הדיון, עובדות שאינן מתוארות בכתב-האישום ואשר בעניינן לא נעשה הסכם בין הסניגוריה לבין התביעה".

8.         אין במקרה דנן נימוק להקלה משמעותית בעונש כפי שטוען הסנגור, וזאת בודאי בהתייחס לעובדה כי העונש הקבוע לצידה של עבירת גרימת חבלה בנסיבות של נשיאת נשק הוא 14 שנות מאסר. בתי המשפט מחויבים לפעול לביעור נגע האלימות באמצעות ענישה הולמת, ובפרט כשמדובר באלימות מכוונת ומחושבת ותוך שימוש בסכין. בעניין זה התבטא בית המשפט העליון בע"פ 3863/09 מדינת ישראל נ' חסן (לא פורסם), באמרו כי: